המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום ואח'

החלטה

לפני בקשה לעיון מחדש לפי תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המבקש עותר לעיון מחדש בהחלטתי מיום 18.12.09, אשר קיבלה את בקשת המשיבה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן כנגדה ואשר דחה את תביעתה נגד המבקש, תוך חיובה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

טענותיו של המבקש בתמצית הנם, כי לא היה מקום לכך שבית משפט זה יניח לצרכי הבקשה לעיכוב ביצוע, כי סיכויי הערעור טובים, בנימוק שהדבר מתבקש לנוכח העובדה שהערעור הוא על פסק דינו של מותב זה. כמו כן, המבקש חוזר על טיעוניו בדבר סיכויי הערעור וכן מתייחס למאזן הנוחות ולקביעות בית המשפט בענין זה. בנוסף, מציג המבקש אישור מעודכן לגבי יתרת החוב של המשכנתא, שלא הוצגה קודם לכן, לטענתו, בשל סד הזמנים שהוקצב למבקש.

תקנה 368 קובעת כדלקמן:

"לבקשת בעל דין, רשאי בית המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא הייתה הצדקה למתן הצו".

במסגרת בשא (י-ם) 5261/08 עיריית ירושלים נ' פלוני, קטין (פורסם בנבו) נאמרו הדברים הבאים:

"...ההלכה הפסוקה, בבית המשפט העליון, פירשה את אפשרות השימוש בתקנה 368, באופן מצמצם... כך, נכתב, לדוגמא, בע"א 341/82 בר דרור נ' כסיף, פ"ד לז(3) 729, בעמ' 735:

"בקשה כזו לעיון מחודש יש לה מקום רק אם חל שינוי במצב או התבררה עובדה חדשה, שלא הובאה לידיעת בית המשפט בעת הדיון המקורי, ש'אחרת יהא בפניה משום שימוש לרעה בהליך משפטי' (ע"א 673/69 ארגלזי נ' אזולאי , פ"ד כד(1) 624 , בעמ' 627)".

בבש"א 5012/01 יעקובוביץ' נ' לרנר, [פורסם בנבו], כתב, כב' הרשם של בית המשפט העליון – כתוארו אז – בועז אוקון, את הדברים הבאים:

"בעל דין הפועל על דרך הויכוח ושב וחוזר על בקשותיו בפני בית המשפט, אינו יכול לצפות, אגב כך, ליתרונות דיוניים. אם סבר בעל דין כי נפלה טעות בהחלטה, היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור במועד. 'הוספות יצירתיות של הליכים, הודעות, עיון חוזר, וכיו"ב, הן מסימניה של שיטה דיונית רופפת ופרומה' (ע"א 502/00 רשות שדות התעופה נ' אפקון [פורסם בנבו]). אין מקום ליצור כלאיים דיוני הפוגע בסופיות ההחלטות של בית המשפט, ואשר עלול לגרור את ההליכים שיפוטיים ללא סוף, תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז משאביה. 'תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד' (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי [פורסם בנבו])."

כמו כן, ראה, לעניין זה את פסק הדין בע"א 5234/04 ר.י.ו מהנדסים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פורסם בנבו], והפסיקה אשר הובאה, שם".

ומן הכלל אל הפרט: לא מצאתי בבקשה שינוי נסיבות כלשהן או גילוי של עובדות חדשות. הטענות לגבי הנחת היסוד על סיכויי הערעור מקומן בערכאת הערעור. כך גם הטענות החוזרות לגבי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. האישור העדכני של יתרת ההלוואה היה צריך להיות מוגש בהתאם להחלטתי מיום 17.11.09, אשר היא עצמה ניתנה מיוזמת בית המשפט וכהזדמנות נוספת למבקש, מבלי שהדבר התבקש. לא היה דבר שימנע את הגשת האישור העדכני לגבי יתרת החוב בגין ההלוואה ואם היה צורך בארכה לעניין זה, ניתן היה לבקש זאת. ממילא לא מדובר בעובדה חדשה, אלא בעובדה שהייתה קיימת גם קודם לכן ואשר לא הובאה בפני בית המשפט, למרות שניתנה ההזדמנות לכך כאמור.

לגופו של עניין ולמעלה מן הדרוש, אציין כי גם אם יתרת ההלוואה עומדת על הסכום הנזכר באישור, לא די בכך כדי לשנות מהחלטתי, נוכח הגורמים והנימוקים הנוספים שפורטו בהחלטתי לגבי מאזן הנוחות.

לפיכך, הבקשה נדחית. משלא נדרשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ז' טבת תש"ע, 24 דצמבר 2009, בלשכתי.

ה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: